אתם מזמינים חבר לארוחת ערב. בסוף הערב רגע לפני שהוא יוצא הביתה, הוא שולף שטר של 100 שקל ואומר לכם: ״זה עבור הארוחה״.

אתם לוקחים?

ומה אם במקום 100 שקל הוא היה מציע לעזור בשטיפת הכלים?

אם הייתם צריכים לבחור בין השניים, סביר יותר שהייתם מסכימים שישטוף כלים, ומוותרים על ה 100 שקל.

למה?
אחת הסיבות היא שאנחנו לא רוצים שמישהו יעריך את המאמץ שלנו במדוייק.

כשמישהו מציע לנו 100 שקל, הוא משקלל את עלות המצרכים שקנינו לארוחה, את מחיר הגז, החשמל והמים שהשקענו בבישול, ובסוף הוא גם מחשב כמה היתה עולה אותה ארוחה במסעדה.

אבל בתפיסה שלנו, הלב זה מה שהשקענו פה, ואנחנו לא מוכנים שישוו את הלב שלנו לקילו מלפפונים או לסלט בארומה.
אם היה אפשר למדוד אותנו במדוייק, היה אפשר להחליף אותנו במשהו אחר, ולזה אנחנו לא מוכנים.

אז למה בעבודה אנחנו מתמקדים בעיקר במה שאפשר למדוד? למה רוב המאמצים שלנו ממוקדים באיך לעשות דברים יותר מהר, יותר הרבה ויותר בזול?
אלה דברים שקל למדוד אותנו בהם. ואם אפשר למדוד אותנו, אפשר גם להחליף אותנו בקלות.

מתי יהיה קשה להחליף אותך? כשתעשה דברים שאי אפשר למדוד, והם עדיין מביאים ערך.

אתה יודע לשמח לקוח מאוכזב? יודע לשאול שאלה שמכוונת את המיקוד בפגישה? אתה טוב בלדמיין משהו שעדיין לא קיים או בלפתור בעיה לא צפויה? אתה יודע מתי צריך להגיד למישהו ׳לא׳?

אי אפשר למדוד דברים כאלה, והם גם לא מופיעים בשום רשימת קניות לארוחה או בקורות החיים.

אז אולי בזה צריך להשקיע הכי הרבה כדי להיות מישהו חיוני?