מה קורה לנו כשאנחנו אבודים?
****
בסרט ׳פרוייקט המכשפה מבלייר׳ ראינו את זה, וגם בספר ׳החזרה מטואיצ׳י׳.
כשאנשים נאבדים בשטח הם מתחילים ללכת במעגלים.
****
החוקר הגרמני יאם סומאן בחו את זה ב 2007 כשהנחית מתנדבים בלב מדבר סהרה, והנחה אותם לנוע לאורך כמה קילומטרים בקו ישר.
סומאן גילה שאנשים שאבדו בשטח מתחילים לנוע במעגלים.
כשאין להם מושג לאן ללכת, הם חוזרים שוב ושוב, מבלי להרגיש, לנקודת ההתחלה.
****
כשאנחנו מרגישים אבודים אנחנו מתחילים לחפש מטרה, מחפשים את ה Why שלנו, איזשהו ייעוד.
אבל כשאנחנו נאבדים אין טעם לנסות לחפש מטרה, כי המצפן שלנו לא מכוייל.
****
מה כן?
עדיף לחפש נקודות עיגון, כאלה שעזרו לנו להכנס לכיוון.
איך מוצאים נקודות עיגון?
אפשר, למשל, להתנדב בתחום מסויים כדי לראות איך מרגישים בו. אפשר להזכר באירועים בעבר שבהם הצלחת, ולמצוא ביניהם דפוס חוזר שיכול להוות עוגן.
ואפשר לשחזר מקרים בעבר שבהם היינו ב Flow. איפה שהרגשנו שאנחנו באיזור הטבעי שלנו.
****
איך נראה כזה Flow? איפה פגשנו בו?
איפה שכאב לך, אבל לא סבלת.
איפה שהוצאת אנרגיה וזה מילא אותך.
איפה שעבדת קשה וזה לא הפריע לך.
איפה שהרשת לעצמך לצחוק על עצמך.
איפה שביקרת את עצמך וזה לא עצר אותך.
איפה שזה היה נראה לך כמו משחק, ולאחרים כמו עבודה.
איפה שהיה משהו מסובך ולמדת אותו מהר.
איפה שהעדפת לבקש סליחה מאשר לבקש רשות.
איפה שהרגשת אתה.
****
לא כל המתנדבים של סומאן הלכו במעגלים.
מסתבר שנקודות עוגן, אפילו הקלושות ביותר, עוזרות לנו לתפוס כיוון.
המתנדבים שנחשפו לשמש ולירח בזמן הניסוי הצליחו ללכת בקו ישר.
לעומת זאת מי שהלך ביום ולילה מעוננים, הלכו במעגלים.
סומאן גילה שהמוח שלנו צריך עוגנים, אפילו כלליים ביותר כמו השמש או הירח, כדי להתקדם בכיוון ישר.
כדי לאמת את זה, הוא ערך את הניסוי גם בשדה פתוח כשעיניהם של המתנדבים מכוסות.
כולם הלכו במעגלים.
****
לא מטרה, כיוון.
אז כדי לקבל כיוון, כדאי לחפש איפה אנחנו מרגישים מיוחדים, איפה היתה לנו בעבר תנועה מעניינת, תחושה טבעית, רגש פנימי, משהו שהוא רק שלנו וכבר הנחה אותנו בעבר, סימן שיכול לשמש נקודת עיגון.
לא סימן לייעוד, סימן לייחוד.