בדצמבר 2017 ערך העיתונאי רוני קובן כתבה
על עילי, ילד בן 10, שמת לאחר שנפל יחד עם אביו ממצוק במהלך טיול.
הכתבה עסקה בסיפור שבו לאחר מותו של עילי, איבריו נתרמו וליבו הושתל בגופו של ילד אחר.
ביום הצילומים האחרון, אחרי עבודת צילום של כמה חודשים, בזמן שקובן והצוות שלו עוד בונים את הסט, אחותו של עילי פנתה אליו אישית ושאלה:
״הילד שיש לו עכשיו את הלב של אח שלי, האם הוא ילד טוב? חשוב לי לדעת, כי אח שלי היה הילד הכי טוב בעולם.״
קובן מספר שמאחר ורק התכוננו להתחיל לצלם, הוא לא היה מוכן לשאלה המפתיעה, ובמשך כמה דקות לא ידע מה להגיד.
בדיעבד הוא סיפר שהיה זה הרגע המשמעותי ביותר בסרט.
***
קווין דאנבר הוא חוקר שבחן איך חוקרים מגיעים לפריצות דרך.
הוא הציב מצלמות ומיקרופונים במעבדות כדי לעקוב אחר שיחותיהם של החוקרים במהלך העבודה ובזמן החופשי שלהם, וערך איתם שיחות אישיות.
אחד הדבר המעניינים שהוא גילה היה שהרעיונות ופריצות הדרך המשמעותיות שעלו במחקרים שלהם, לא התרחשו בפגישות המחקר הרשמיות, אלא דווקא בשיחות האקראיות שהם ערכו מעת לעת.
***
אחת הבעיות העיקריות בסיעור מוחות היא העובדה שאנשים נמנעים להציג את הרעיונות שלהם בפומבי, מפחד כיצד הם ייתפשו בעיני המשתתפים האחרים.
״מה אם אגיד מה שאני חושב ויחשבו שזה טפשי?״ אנחנו אומרים לעצמנו בזמן הפגישה.
***
אבל יש עוד סיבה לכך שאנשים משתפים יותר בין הפגישות מאשר בזמן הפגישות.
כשאתה מעביר מידע בזמן פגישה, אתה בדרך כלל מדבר על נתונים יבשים, מספרים, עובדות ואינפורמציה שנוגעת לאותו נושא.
כשאתה משוחח עם מישהו בצורה אגבית במסדרון, אתה משתמש פחות באינפורמציה יבשה ויותר בסיפורים.
סיפורים יוצרים חיבור רגשי בין אנשים, מה שמאפשר לבנות אמון ולחלוק רעיונות בצורה יותר חופשית.
***
אם אתה רוצה לשמוע על דעות ורעיונות של אנשים, דבר איתם בין הפגישות. פגוש אותם בצורה ספונטנית (בזום יש לנו רק פגישות יזומות) ועודד אותם לספר סיפורים.