יש את הרגע הזה, בין השלב שבו החלטנו לעשות משהו, לשלב שבו מוציאים את זה לפועל.
כל אחד שתכנן פעם משהו, רצה להעלות רעיון בפגישה או רצה לעשות שינוי בחיים מכיר את הרגע הזה.
הוא מלא בפחד, חרדה, התלבטויות, התנגדות פנימית והרבה ספק עצמי.
לעשות? לא לעשות? כדאי? מה יקרה אם? אולי לא?
******
שני יוצרים, מקסימיליאן ואן ארטריך ואקסל דניאלסון, צילמו עשרות אנשים בזמן שהם מחליטים לקפוץ (או לא) ממקפצה בגובה 10 מטר לבריכה.
זה מסמך אנושי מצחיק, מרגש, אמיתי, ומדוייק, כי הוא מראה לנו את עצמנו.
איך אנחנו נראים כשאנחנו פוחדים.
*********************
בין השאר תראו ילדה שקופצת בקלות בחלק הראשון של הסרטון (ילדים מפחדים פחות?)
ושני הגברים שמתערבים ביניהם מי יקפוץ ראשון.
״המוח שלי אומר לקפוץ, אבל הלב שלי אומר לא.״
(איפה בעצם הפחד נמצא, בלב או בשכל?)
ואל תפספסו את הזוג שמדברים בינם לבין עצמם.
מה הבחורה עונה כשבן זוגה שואל האם היא תקפוץ? ומה היא עושה שניה אחרי שהוא קופץ בעצמו?
מרתק לראות איך אנשים מתנהגים כשהם מפחדים לבד, וביחד.
******
צפייה בזה מעלה גם את השאלה: ׳האם אומץ בא מתוכנו, או מחוצה לנו?׳
הסופר האמריקאי סיימון סינק, טוען שאומץ הוא לא משהו פנימי שאנחנו מגייסים בתוכנו. הוא בא מבחוץ.
״בקורס צניחה,״ הוא אומר, ״ל 100% מהמשתתפים שצונחים ממטוס יש אומץ שבא מבחוץ, מידיעה שיש להם מצנח שיציל אותם.״
יזם אחר, סט גודין, מתקן אותו באותה שיחה ואומר ש״אומץ לא נובע מהידיעה שיש לך מצנח על הגב, אלא מהידיעה שכל האחרים צונחים גם הם, וזה מה שנותן לך אומץ.״
שניהם טוענים שאומץ בא מבחוץ, לא מבפנים.
האם כשאנשים קופצים לבריכה, הם נותנים לאחרים אומץ לקפוץ?
האם כשאנשים בארגון משתפים בבעיות שלהם, זה נותן אומץ למי שלידם לשתף גם את שלהם?
מה זה אומר על עבודה מרחוק, או מקרוב?