קיץ 92, אולימיפיאדה בברצלונה.
טקס הענקת המדליות, המצלמות מתמקדות בפניהם של האתלטים על הפודיום.
באותו זמן, הפסיכולוג תומאס גילוביץ' צופה בטקס ושם לב למשהו מעניין.
שני החיוכים הגדולים על הפודיום הם של הזוכה במדליית הזהב, ושל הזוכה במדליית ה…ארד.
הזוכה במדליית הכסף נראה בפנים חמוצות.
גילוביץ׳ שואל את עצמו- האם יכול להיות שהזוכה במקום השלישי יותר מאושר מהזוכה במקום השני?
***
כשאתה מפספס טיסה ב 2 דקות, אתה חש חרטה יותר גדולה מאשר אם היית מאחר אותה בשעתיים.
למה?
כי אתה יכול לדמיין מציאות שבה המונית היתה נוסעת קצת יותר מהר, או שהרמזור הירוק היה נשאר עוד כמה שניות, או שהבודקת הבטחונית היתה שואלת 2 שאלות פחות.
היכולת שלנו לספר סיפור על מציאות חלופית מגבירה את החרטה על הפספוס.
***
לאחר שחקר ספורטאים נוספים על הפודיום באותה אולימפיאדה, גילוביץ׳ גילה תופעה מעניינת.
הזוכה במדליית הזהב ניצח בתחרות ולכן הוא, כצפוי, מאושר.
הזוכה במדליית הכסף אומר לעצמו- ״אם רק הייתי נותן עוד פוש אחד חזק ומשיג את הזהב? איזו אכזבה״.
הזוכה במדליית הארד אומר לעצמו- ״וואוו, הייתי יכול לא להיות על הפודיום בכלל. איזו הקלה…״
***
מה שקובע לבני אדם יותר מכל איך הם ירגישו בנוגע לחיים שלהם זה לא האירועים שפוקדים אותם. זה גם לא הסיפור שאנשים אחרים מספרים להם, או הסיפור שהתקשורת מציגה להם.
מה שקובע יותר מהכל זה הסיפור שהם מספרים לעצמם.
***
ואם צריך הוכחה שהכל תלוי בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, אז באותה אולימפיאדה ממש, ספורטאית אחרת זוכה במדליית הכסף ונראית מאושרת על הפודיום.
הסיפור שיעל ארד סיפרה לעצמה על הפודיום היה על מדליה ראשונה אי פעם לישראל, ולא סיפור על פספוס של מדליית זהב.
*בתמונה, ראשונה משמאל, אריאנה אריגו, סייפת איטלקיה שזכתה במדלית כסף באולימפיאדה בלונדון.