אנחנו לא נותנים אמון בחיסונים, אנחנו נותנים אמון באנשים.

כשמישהו בפגישה מציג נתונים, אנחנו לא נותנים אמון בנתונים עצמם, אנחנו נותנים אמון במי שמציג אותם.

ברוב המקרים אנחנו לא יודעים האם הנתונים שמישהו מציג לנו מדוייקים או לא. מה שנותר לנו זה להחליט האם לתת אמון במי שמולנו.

אותו דבר עם החיסון לקורונה.
אין לנו יכולת להחליט האם החיסון בטוח או לא. אנחנו לא מספיק מבינים בזה.
מה שנותר לנו זה להחליט האם לתת אמון באנשים שמקבלים את ההחלטות.

אם אין אמון באנשים, לא יעזרו 100 ניסויים רפואיים עם ערמות של סטטיסטיקות וקבוצות ביקורת.
כי אנחנו לא אנשים רציונליים. עובדות לא משפיעות עלינו כמו שנדמה לנו.

מה כן משפיע עלינו?
סיפורים, רגשות, חיבור אנושי, אנשים אמיתיים, אמפטיה וערכים משותפים.

אם אתה רוצה שאנשים יתנו אמון במה שאתה מציג, אל תביא עוד נתונים והוכחות, תעבוד על החיבור שלך עם אנשים.

בסוף, כדי להכנס לראש של אנשים, צריך לעבור קודם דרך הלב שלהם.

*אה, וקראתי אתמול שקופות חולים הציעו לסלבס לבוא להתחסן בפומבי תמורת תשלום כדי לעודד להתחסן.
מה, יש סיכוי שאנחנו נותנים יותר אמון בשחקני תיאטרון מאשר בפרופסורים ב FDA?