המשפט הנפוץ ביותר שאנשים שאנשים אומרים כשהם בונים לגו הוא: ״נראה לי שחסר חלק.״
זה אף פעם לא המצב.
בסוף זה תמיד מתברר כאחת משתי אפשרויות: או שלא חיפשת מספיק טוב, או שלא הרכבת נכון את החלקים.
זה לא העולם שיש לו בעיה, זה אנחנו.
******
את מה אפשר להאשים?
נהוג לומר שמה שקורה לנו בחיים זה 10% אירועים, ו 90% פרשנות של האירועים.
זה נכון כשאנחנו מדברים על אנשים אחרים.
אבל כשאנחנו מדברים על עצמנו, איכשהו האחוזים מתהפכים.
כשמישהו עושה משהו, אנחנו אומרים שהוא עשה את זה כי ____ (סיבות שקשורות לאופי של אותו אדם).
כשאנחנו עושים משהו, אנחנו אומרים שעשינו את זה כי ____ (סיבות שקשורות לגורמים חיצוניים).
******
סיבה אחת היא שכשמדובר בהתנהגות שלנו אנחנו מכירים היטב את הסיבות החיצוניות שהתקיימו באותו רגע.
כשמדובר בהתנהגות של מישהו אחר אנחנו לא מכירים את הסיבות החיצוניות.
נשאר רק להאשים אותו.
סיבה אחרת היא שכשאנחנו עושים משהו, אנחנו מכירים גם מצבים שבהם התנהגנו אחרת. לכן קל לנו יותר להגיד שהפעם הסביבה היא זו שגרמה לנו לעשות משהו אחר.
******
אז השכל לא אוהב סיפורים פתוחים.
כדי לסגור את הסיטואציה הוא צריך להשלים את הסיפור בדימיון.
הסיפורים הנפוצים סובבים סביב ׳הבן אדם הזה ממש מטומטם׳ או ׳הנהגת הזו ממש גרועה׳.
מה אם היינו בודקים מה באמת קורה לאנשים? מה אם היינו משנים את הסיפור?
*****
אה, ואם עדיין לא מצאתם את החלק ההוא של הלגו, יש עוד דרך לא רעה.
פו הדב אומר שאם אנחנו רוצים למצוא משהו ולא מצליחים, אנחנו צריכים לחפש משהו אחר, ואז נמצא את המשהו שלא מצאנו.
שנה את הסיפור, והסביבה תשתנה.