לאיזה סיפור אנשים מעדיפים להאמין?

קיץ 92, אולימיפיאדה בברצלונה.
טקס הענקת המדליות, המצלמות מתמקדות בפניהם של האתלטים על הפודיום.

באותו זמן, הפסיכולוג תומאס גילוביץ' צופה בטקס ושם לב למשהו מעניין.
שני החיוכים הגדולים על הפודיום הם של הזוכה במדליית הזהב, ושל הזוכה במדליית ה…ארד.
הזוכה במדליית הכסף נראה בפנים חתומות.

גילוביץ׳ שואל את עצמו- האם יכול להיות שהזוכה במקום השלישי יותר מאושר מהזוכה במקום השני?

לאחר שחקר ספורטאים נוספים על הפודיום באותה אולימפיאדה, הוא מגלה תופעה מעניינת.

הזוכה במדליית הזהב ניצח בתחרות ולכן הוא, כצפוי, מאושר.
הזוכה במדליית הכסף אומר לעצמו- ״אם רק הייתי נותן עוד פוש אחד חזק ומשיג את הזהב? איזו אכזבה״.
הזוכה במדליית הארד אומר לעצמו- ״וואוו, הייתי יכול לא להיות על הפודיום בכלל. איזו הקלה…״

כי מה שקובע לבני אדם איך הם ירגישו בנוגע לחיים שלהם זה לא האירועים שפוקדים אותם. זה גם לא הסיפור שאנשים אחרים מספרים להם, או הסיפור שהתקשורת מציגה להם.
מה שקובע יותר מהכל זה הסיפור שהם מספרים לעצמם.