אנשים כמוכם לא שולחים קורות חיים.

מתי תלמידים בבית ספר צריכים להכין את שיעורי הבית? לפני השיעור? או אחרי השיעור?

********

לקראת סוף שנת 2021 צלצל איש קריאייטיב צעיר בשם דניאל בניה לעורכת מגזין ׳לאישה׳ והציע לה הצעה.

״כולן מזמזמות מתוך שינה את מספר הטלפון של דומינוס פיצה או של AIG,״ הוא אמר לה, ״אבל את המספר של קו הסיוע לנשים שסובלות ממערכת יחסים אלימה נשים לא מכירות, וזה מספר שחשוב לשים בענק בפרונט. בואי נעשה משהו עם זה.״

********

11 שנים לפני כן ישבתי בראיון עבודה בסטרטאפ קטן.

לא הלכתי בשביל להתקבל, היתה לי עבודה טובה. 

הלכתי כי הייתי מכור באותה תקופה לטוויטר, ואותו סטארטאפ פיתח מוצר שהתממשק לטוויטר.

״אני לא רוצה להתקבל,״ אמרתי לאשתי, ״אני רוצה לראות איך הם עובדים עם האלגוריתם של טוויטר מאחורי הקלעים.״

********

הראיון היה מזעזע.

מאחר ולא עניינה אותי התוצאה, הרשיתי לעצמי להתנהג בו בחופשיות.

הדגמתי מה אני ממליץ לשנות במבנה התוכן באתר, והסברתי למה לדעתי השיווק שלהם לא יעבוד ומה צריך לעשות במקום.

בחדר התנהל ויכוח קולני, הטונים החלו לעלות, וההרגשה החופשית שלי הפכה את הראיון לשיחת נזיפה הזויה.

כשיצאתי התקשרתי לאשתי ואמרתי לה שאני מרגיש אידיוט. לא הבנתי איך הם לא סילקו אותי.

********

לראשונה אי פעם ב 75 שנות הפעילות של המגזין, לא אישה הופיעה על השער, אלא מספר טלפון של קו הסיוע לנשים שסובלות ממערכת יחסים אלימה.

התוצאה הייתה עלייה של 500% בכמות המתקשרות למוקד באותו שבוע, ושורה של פרסים ואזכורים בתחרויות פרסום.

החיבור עם המגזין הצליח.

********

לתת בלי שביקשו.

דניאל הצליח לייצר שינוי, למרות שהמגאזין כלל לא היה לקוח של הסוכנות. 

״הכל היה יוזמה אישית שלי,״ הוא אמר כששאלתי אותו על המהלך. הוא לא חיפש עבודה או לקוח, הוא הציע תוכנית פעולה.

אם הוא היה מוכר את עצמו כמו כל אחד אחר, זה היה נשמע ככה: ״הסוכנות שלנו עובדת עם החברות הגדולות במשק, יש לנו אנשי קריאייטיב מעולים וסטודיו בתוך הבית וזכינו בפרסים בתחרויות פרסום. שנקבע פגישה?״

במקום זה הוא התחיל בלהגיש מתנה. במקום למכור, הוא הציע לעזור. במקום לשלוח קורות חיים, הוא יזם פרויקט. 

בעתיד, כשהמגזין יזדקק לסוכנות פרסום, את מי המנכ״לית תבחר? וכשירצו בסוכנות לקדם מישהו, למי המנהלים יתנו עדיפות? 

********

יום אחרי הראיון ההזוי שלי, קיבלתי מייל שציין שהתקבלתי, ושאל האם אפשר להתחיל מיידית.

"לא נעים," אמרתי לאשתי, ״מה עושים עכשיו?״

הופתעתי, ויחד עם זאת למדתי שכשאתה שובר את הריטואל הקבוע של ׳ספר-לי-על-עצמך׳ ובמקום זה מציג תוכנית עבודה, הכל משתנה.

********

מה יקרה אם נפסיק לשלוח קורות חיים?

מה אם במקום לדבר על המיומנויות שלנו נציג תוכנית, פרוייקט או פיצ'ר שבנינו?

מה אם במקום לכתוב על החוזקות שלנו נשתמש בהן כדי להציע עזרה?

מה אם במקום לדבר רק על ניסיון, ניתן לאנשים הצצה לאיזור הגאונות שלנו?

איך אז ייראה תהליך חיפוש עבודה?

********

קורות חיים נועדו לסנן אותך.

אנשים כמו דניאל, אלה שמצליחים להפוך את איזור הגאונות שלהם לכלי עבודה, לא שולחים קורות חיים.

הם מבינים שקורות חיים לא נועדו כדי לאתר אותך, הם נועדו לראות מה חסר לך כדי לסנן אותך. אנשים כאלה פונים ישירות למי שהם חפצים ביקרו ומציעים לו משהו שהם בנו.

דניאל לא זקוק לקורות חיים כדי שתדעו שהוא יצירתי. הוא ייתן לכם להבין את זה לבד.

********

במקום לחכות שנתקבל לתפקיד ואז נתחיל לעבוד, צריך להתחיל לחשוב הפוך. את שיעורי הבית תלמידים צריכים לעשות לפני השיעור, לא אחריו.