ב 19 באפריל 1967, עמדה על קו הזינוק במרתון בוסטון אישה בשם קתרין סוויצר.
היא היתה האישה היחידה. כל השאר היו גברים.
לנשים באותה תקופה היה אסור להשתתף במרוצי מרתון, וסוויצר ידעה שהיא לוקחת סיכון שיעצרו אותה.
***
אבל היא זינקה בכל זאת.
לאחר 3 קילומטרים היא שמעה מאחוריה גבר ששאג לעברה: "עופי מהמירוץ שלי!"
שניה אחר כך הוא אחז בה וניסה לקרוע את המספר שעל חולצתה. היה זה ג׳וק סמפל, ממארגני התחרות.
חברה של סוויצר, שחקן פוטבול לשעבר, השתלט על סמפל והצליח להשכיב אותו על הרצפה.
סוויצר ידעה שהם נכנסו לצרות. שוטרים יחכו לה בקו הסיום ויעצרו אותה ואת חברה על ביזוי המרתון.
היא התחילה לבכות מפחד וחרדה.
נשארו לה יותר מ 30 ק״מ, אבל עכשיו היא לא יכלה להפסיק לרוץ. הפחד שתיעצר ותיכלא, הפך לזעם על אפליה של נשים במרוצים.
היא ידעה שאם היא תפרוש, זה יוכיח שמארגני המרתון צודקים, נשים לא יכולות לרוץ מרתון.
עכשיו הריצה שלה כבר לא היתה רק ריצה, היא היתה אמירה.
סוויצר סיימה את המירוץ אחרי 4 שעות עם יבלות על כפות הרגליים, וגרביים אדומות מדם.
אבל לא היה אכפת לה מהתוצאה, אלא מהמסר. ׳מה הפעולה שלה אומרת על מה שנשים יכולות לעשות.׳
***
כשאתה מתלבט האם לעשות משהו, תשאל ׳מה זה אומר על אנשים שעושים את זה׳?
מה זה אומר על אנשים כשהם מעלים רעיון שאף אחד לא מסכים איתו?
מה זה אומר על אנשים כשהם פועלים רק אחרי שהם בטוחים שזה יעבוד?
מה זה אומר על אנשים כשהם עונים ב׳אני לא יודע׳ במהלך פגישה?
אם אתה אוהב את התשובה שקיבלת, אתה יודע מה אתה צריך לעשות.
*בתמונה, ג׳וק סמפל מנסה לעצור את סוויצר, בעוד חברה, טום מילר, משתלט עליו.