פרפקציוניסטים הם אנשים אומללים.
למה?
כי ככל שהם משקיעים יותר משאבים במשימה כלשהי, היא הופכת למשמעותית יותר בעיניהם.
הם נקלעים לפרדוקס שאומר שהם לא משקיעים מאמץ במשהו בגלל שהוא משמעותי בעיניהם. הוא משמעותי בעיניהם כי הם השקיעו בו מאמץ.
תחשבו על מלך שמוציא חיילים למלחמה.
אחרי כמה אלפי הרוגים ואפס תוצאות, נוצר עליו לחץ להפסיק את הלחימה ולהחזיר את החיילים הביתה.
הוא כמובן לא יכול. הוא צריך להמשיך כדי להצדיק את מותם של החיילים שכבר נלחמו (מה, הם מתו לשווא?).
עכשיו המלחמה הופכת להיות אפילו יותר מוצדקת בעיניו. ואז נהרגים עוד חיילים… וחוזר חלילה.
אז זה לא שאנחנו מקריבים חיילים בגלל שהמלחמה משמעותית עבורנו. המלחמה הופכת למשמעותית עבורנו כי הקרבנו בה חיילים.
ככל שאתה משקיע יותר משאבים, המשימה הופכת למשמעותית יותר בעיניך.
גם אנשי דת הבינו את זה, ופקדו על המאמינים להקריב קורבנות.
למה? כי ככל שאתה מקריב יותר, הפעולה הופכת משמעותית יותר בעיניך.
האמונה מתחזקת כי אתה מקריב משאבים, לא ההיפך.
אז כשאתה צריך להוציא משימה לפועל, תעבוד במודל של מהדורת חדשות בטלויזיה.
תקבע לעצמך שלא משנה אם אתה מרוצה או לא, בשעה 20:00 אתה עולה לאויר.
רק אל תשאף שזה יהיה מושלם.
מעבר לזה שבחיים לא תצליח להגיע לכך, זה יגדיל את המשמעות של המשימה בעיניך, מה שיהפוך אותך ליותר פגיע לביקורת, מה שיעודד אותך לדחות את המשימה.
ואז אתה כמו המלך שלא ידע להפסיק את המלחמה.