קחו רגע אחד, ותיזכרו במקומות העבודה הקודמים שעבדתם בהם.

מה שאנחנו זוכרים זה בעיקר את מערכות היחסים שהיו לנו שם, פחות את הפרוייקטים שביצענו.

מה זה בעצם אומר?

***

לסופרת המצליחה אליזבט גילברט היה בערך הכל בחיים.
היא היתה סופרת עשירה, ספרה ׳לאכול להתפלל לאהוב׳ היה אחת ההצלחות הגדולות ביותר בעשור החולף, ואף הופק לסרט בכיכובה של ג׳וליה רוברטס.
היא גם נבחרה על ידי המגאזין טיים לאחת מ 100 הנשים המשפיעות ביותר בעולם.

אבל ב 2016 הכל השתנה.
חברתה הקרובה של גילברט, רעיה אליאס, סופרת ממוצא סורי, אובחנה כחולת סרטן סופנית.
כמה ימים אחר כך גילברט הודיעה לבעלה שהיא מעוניינת להתגרש. שנה אחר כך היא התחתנה עם רעיה.

״תמיד ידעתי שאני אוהבת אותה,״ סיפרה גילברט, ״אם לא הייתי חושפת את האהבה שלי אליה, הייתי מתחרטת על זה כל חיי.״

מה זה יכול ללמד על מה שאנשים מוכנים לעשות כדי לא לחוש חרטה? ומה אנשים מחשיבים חרטה גדולה יותר? על הישגים? או על מערכות יחסים?

***

ברוני וור היא אחות אוסטרלית שמטפלת בחולים סופניים בשבועות האחרונים של חייהם.
במסגרת עבודתה היא ניהלה איתם שיחות רבות וגילתה שרובם מתחרטים על אותם דברים.

בסיפרה ובבלוג שלה היא כתבה מהן 5 החרטות הנפוצות ביותר שעלו בשיחותיהם:

1. הלוואי והיה לי האומץ להיות נאמן לעצמי ולא לציפיות של אחרים.
2. הלוואי ולא הייתי עובד כל כך קשה.
3. הלוואי והיה לי האומץ לבטא את הרגשות שלי.
4. הלוואי והייתי נשאר בקשר עם החברים שלי.
5. הלוואי והייתי נותן לעצמי להיות מאושר יותר.

***

בגיל 85 כשנריץ את חיינו אחורה, לא נזכור את זה שהעלינו את הרווחים בארגון ב 20%, אלא את מערכות היחסים שהיו לנו שם, ואת זה שלא היינו יותר זמן עם האנשים שאנחנו אוהבים.

יום המשפחה הוא יום טוב לזכור את זה.