אנחנו בפוסט טראומה.

כשאתה שואל אנשים איך עבר עליהם יום הזיכרון האחרון, הם אומרים שהיה אחד הקשים ביותר בשנים האחרונות.

ועל יום השואה הם אומרים שמשום מה היה קשה במיוחד.

אבל לא נהרגו בשנה האחרונה יותר חיילים משנים אחרות. וגם לא היה משהו מיוחד השנה בנוגע לשואה.

אז מה קרה בעצם?

עברה עלינו שנה מלאה בתסכולים, כעס, בידוד, חוסר וודאות, קשיים ועצב.

ועכשיו זה מתפרץ.

אני לא פסיכיאטר ולא פסיכולוג. אבל נראה לי שאנחנו בפוסט טראומה, וכדי להתמודד עם זה אנחנו צריכים להיות פה אחד בשביל השני.

לעזור יותר, להתעצבן פחות, להבין שלצד השני קשה למרות שזה נראה סתם בכיינות, להקשיב יותר זמן, להיות ביחד פיזית, לתת זכות קדימה גם אם זה התור שלך.

אם יש מישהו פה שצריך הקשבה ותמיכה, יש לך את הטלפון שלי.