23 בדצמבר, 1914, חיילים גרמנים ואנגלים נלחמים והורגים זה את זה בעוד יום קטלני של קרב שוחות במלחמת העולם הראשונה.
אבל משהו קרה בערב למחרת.
תשארו, מיד מגיעים לזה.
הרבה אנשים חושבים שאמון נוצר כשאנחנו מקיימים את מה שאנחנו מבטיחים. זה לא אמון, זו אמינות.
אמון נוצר כששני אנשים חולקים ביניהם משהו משותף. כל צד מאמין שאם יהיה בינינו משהו משותף, לצד השני כנראה יהיה אכפת ממני.
מתי למשל נוצרת הרגשה של אמון?
כשאתה מסתובב בחו״ל ושומע מישהו מדבר עברית, מתחיל להווצר ביניכם אמון.
כששני אנשים מתלוננים על משהו מעצבן שקרה להם, יש להם משהו משותף. נוצר אמון.
בעבודה, אמון בין אנשים נוצר בשיחות שבין הפגישות, לא בזמן הפגישות. משפט כמו ׳אני מרגיש שקשה לך׳ הוא התחלה טובה יותר מאשר ׳אנחנו חייבים לסיים את הפרוייקט בזמן׳.
זו הסיבה שהסכנה הגדולה בעבודה מרחוק היא לא ירידה ברמת הפרודוקטיביות, אלא ירידה ברמת האמון.
כשאנשים קונים משהו, הם ממציאים לעצמם סיפור שעוזר להם לבחור. הסיפור הכי חזק שהם יכולים להעלות על דעתם הוא סיפור שבנוי על אמון, כי זה מה שנותן להם בטחון.
אז אם אתה רוצה למכור משהו אתה צריך לייצר אמון. כדי לייצר אמון צריך לייצר קרבה. וכדי שתהיה קרבה צריך למצוא בעיה, אמונה או ערך משותפים.
אוקיי, אבל איך זה קשור למה שקרה ביום שאחרי ה 23 בדצמבר?
ב 24 לחודש, ערב חג המולד, חיילים אנגלים שישבו בשוחות שמעו מרחוק את החיילים הגרמנים שרים שירי חג מולד.
באופן ספונטני, התחילו לשיר גם הם בצעקות ולמחוא כפיים. אלה שמעו את אלה, וכמה שעות אחר כך קרה הלא יאמן ושני הצדדים מצאו את עצמם נפגשים פנים מול פנים, שרים ומשחקים כדורגל.
כשאתה מוצא משהו משותף, אמון הוא בלתי נמנע.
אגב, הגנרלים בשני הצדדים לא אהבו את התופעה, והחליטו שבכל שנה בערב חג המולד צוותי הארטילריה יגבירו את ההפגזות כדי למנוע מקרים של קרבה בין חיילים אויבים.
אכן, הרבה יותר קשה לייצר אמון בין גנרלים שעובדים מרחוק…