בשנה הבאה 74% מאיתנו ישקלו להתפטר מהעבודה.
לפחות על פי סקר שביצעה חברת דלויט.
***
היא היתה לוחמת קרבית ששירתה בגבול מצרים, כולל שמירות, תרגילי חי״ר, נשק עם מטול רימונים על הצוואר ומארבים ליליים.
״הייתי מורעלת בצבא,״ היא סיפרה כשפגשתי אותה, ״היתה לי המון מוטיבציה, לא היה אכפת לי לסכן את החיים שלי.״
״מאז שהשתחררתי זה נגמר. אין לי מוטיבציה לשרת במילואים, אין לי כוונה לסכן את החיים שלי, ואני אפילו לא רוצה שהבן שלי יתגייס לצבא. לא מבינה איפה נעלמה הנאמנות שלי למדינה.״
***
כשאנחנו יושבים על הכיסא שלנו בעבודה, יש לנו מוטיבציה לעבוד מעצם העובדה שאנחנו נמצאים ליד אנשים. הדרייב שלנו מגיע ממקום חיצוני.
אבל כשהופיעה הקורונה והכריחה אותנו להיות לבד בבית, המוטיבציה החיצונית הזו כמעט נעלמה, והתחלנו לחפש אותה בפנים.
התחלנו לשאול שאלות כמו למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים? מה המשמעות שלי פה? מה הסיבה שאני עובד דווקא בארגון הזה ולא במקום אחר?
***
״כששכבת במארבים וסיכנת את החיים שלך,״ אמרתי לה, ״לא הרגשת שאת עושה את זה בגלל נאמנות למדינה, אלא בגלל נאמנות לחברים ששכבו לצידך.״
אף אחד לא מסתער בקרב בגלל שהוא נאמן למדינה, הוא מסתער בגלל שהוא נאמן לחברים שלו.
״עכשיו כשהשתחררת, והחברים שלך כבר לא לידך, את מחפשת דרייב פנימי להתגייס למילואים או לסכן את החיים שלך או של הבן שלך. כשלא מוצאים אותו, הנאמנות מתחילה להתערער.״
אותו דבר קורה בארגונים שבהם אנחנו עובדים.
***
כשמצאנו את עצמנו לבד, כשהחזון של הארגון לא היה ברור לנו, כשלא מצאנו משמעות למה שאנחנו עושים ולא מצאנו גורמים חיצוניים ופנימיים שיחוללו בנו מוטיבציה לבוא לעבודה, התחלנו לחשוב על שינוי.
74% מאיתנו צריכים עכשיו למצוא את הסיבה שבגללה אנחנו הולכים לעבודה בבוקר.
***
איך אפשר למצוא אותה?
דרך אחת היא להפוך ללינצ׳פין.
לגלות מחדש את איזור הגאונות שלנו, לגלות את התפקיד הלא רשמי שלנו בעבודה, זה שנותן לנו משמעות, ולהיות אחד שארגונים לא רוצים לוותר עליו.
אם את.ה רוצה לדעת איך לעשות את זה אני מזמין אותך להצטרף לקהילת לינצ׳פינס.