להאמין שנוכל לעמוד בזה.

כשאנחנו נוסעים לאנשהו באוטו, אנחנו לא בטוחים שלא יקרה פנצ׳ר בגלגל, אבל אנחנו יודעים שאם זה יקרה נדע מה לעשות.

לעומת זאת, כשאנחנו מעלים קמפיין חדש בעבודה, אנחנו לא בטוחים שהוא יצליח, ואנחנו גם לא בטוחים שנדע מה לעשות אם הוא ייכשל.

אנחנו לא פוחדים מכשלון, אנחנו פוחדים ממה שיקרה אחרי שנכשל. פוחדים שנסתבך, שנתרסק, שלא נעמוד בזה.

וזה משתק אותנו.

********

המנטור טים פריס מציע שכדי שנוכל בכל זאת לצאת עם המהלך שלנו, לא צריך להגדיר את המטרות שלנו, אלא את הפחדים שלנו.

הוא מציע לקחת דף וכלול בו 3 טורים:

1. מהם הדברים הכי רעים שיקרו אם ניכשל?
2. איך אפשר למנוע אותם (או לפחות לצמצם את הסיכוי שהם יקרו)?
3. אם זה כן יקרה, איך אוכל להתמודד עם זה (ומי יכול לעזור לי)?

למשל,
אם אעלה עם הקמפיין אנשים יקטלו אותי מקצועית.
כדי למנוע מזה לקרות (או לצמצם את הסיכוי), אציג מקרים שבהם זה כן עבד בעבר.
אם בכל זאת יקטלו אותי, אצרף מישהו שיתמוך בי כשאני קורא את הביקורת.

********

כשמפרטים את הדברים הרעים שיכולים לקרות לנו (פנצ׳ר בגלגל), מציינים איך אפשר למנוע אותם (לבדוק אויר לפני שיוצאים), ואיך אפשר להגיב להם (יש לי גלגל רזרבי), אנחנו מגדילים את האמונה שנוכל להתגבר על זה.