לפני שאתם קוראים את הפוסט לשבת, נסו להאזין ולזהות איזה שיר תופפתי עם האצבעות על השולחן.

הסיבה שלא הצלחתם לזהות, היא גם הסיבה שהעובדים שלכם לא מבינים את החזון שלכם,
ושהילדים שלכם לא קמים מהמיטה בבוקר.

בשנת 1990 ערכה הפסיכולוגית אליזבת ניוטון ניסוי, שבו היא ביקשה מסטודנטים לתופף עם האצבעות על שולחן שירים מוכרים.

סטודנט שישב ממול, היה צריך להגיד האם הוא מצליח לזהות את השיר.
כשניוטון שאלה את הסטודנט המתופף כמה אנשים לדעתו יצליחו לזהות את השיר, הוא העריך ש 50% יצליחו.
בפועל התברר שרק ב 1 מתוך 40 פעמים, הסטודנטים המאזינים הצליחו לזהות את השיר.

זוהי דוגמא למה שנקרא ׳קללת הידע׳,
שאומר שכשיש לנו ידע מסויים, קשה לנו לדמיין איך מישהו שאין לו את הידע הזה חושב.
בלתי אפשרי בשבילנו לחזור לנקודה שבה לא היה לנו את הידע, ולכן בלתי אפשרי להבין איך הצד השני מרגיש.

זה הרגע שאנחנו שואלים את עצמנו: ׳איך לעזאזל הוא לא מבין על מה אני מדבר?׳

זה מסביר למה מנהלים שמדברים על חזון, על יעדים עסקיים, אסטרטגיות ומודלים עסקיים,
לא מצליחים להעביר את הרעיון לעובדים שלהם.
הם לא מבינים איך העובדים 'הטפשים' שלהם לא מצליחים להבין וליישם את מה שהם אומרים.

זו גם הסיבה שכשאתם מנסים להקים את הילדים שלכם בבוקר מהמיטה בטענה ש'אתם מאחרים לפגישה', הם לא קמים.
בראשם, אין שום משמעות לביטוי ׳לאחר לפגישה׳.

מה אפשר לעשות?
במקום לנסות לזרוק על אחרים את הידע שלכם, ספרו סיפור, תגידו 'כמו מה זה בחיים',
תפסיקו להשתמש בז'רגון,
דברו על דוגמא של אנשים בודדים,
תשתמשו במילים מעולם התוכן של המאזין,
תציירו את מה שאתם אומרים, או שתסבירו לצד השני כאילו היה ילד בן 6.

למשל,
כשראש הממשלה נתניהו רצה להתגאות בפיתוח התשתיות שיחברו את הארץ לכל אורכה, הוא לא דיבר על מחלפים, מנהרות, גשרים ותשתיות שכמעט אף אחד לא מבין.
במקום זה הוא אמר שמקרית שמונה ועד אילת יהיה כביש אחד ללא אף רמזור.

את זה כמעט כולם מסוגלים להבין ולזכור.

**אגב, השיר הוא Happy Birthday To You