הסיבה הראשונה היא שאנשים לא מתחברים לעובדות אלא לסיפורים.
הסיבה השניה היא שבריאת העולם הוא סיפור על מישהו קיבל החלטה לעשות משהו.
בסיפור טוב יש שלושה אלמנטים מרכזיים- מה היה לפני, מה היה אחרי, וביניהם- מישהו שקיבל החלטה.
זו יכולה להיות החלטה לכבוש את ליבה של אישה, החלטה להציל ת׳עולם, החלטה להגיע עם 50 דולר בכיס לניו יורק, או החלטה לצאת יחד עם קוף לחפש את אמא.
כשמישהו עומד לקבל החלטה, קל לנו להזדהות איתו כי זה מאפשר לנו לחשוב מה אנחנו היינו עושים במקומו.
יש לזה סיכוי להצליח או להכשל אז זה גם מכניס מתח.
התוצאה היא חיבור עמוק לסיפור, הבנה של הרעיון וזכירה שלו.
הסיבה שרובנו מתחברים לסיפור בריאת העולם, היא שמסופר לנו מה היה לפני (תוהו ובוהו), איזו החלטה הגיבור קיבל (לסדר את העולם) ומה היה אחרי (העולם כפי שאנחנו מכירים אותו היום).
מנגד, תחשבו על תהליך האבולוציה שדארווין מציג. אף אחד לא יודע מתי התחילה האבולוציה, אף אחד לא קיבל שום החלטה להתחיל אותה, ואין לה סוף.
אין פה גם שום דבר שמישהו ׳עושה׳. זה הכל קורה לבד. אין פה סיפור, ולכן זה פחות מובן וקליט.
זו הסיבה שגם הסיפור על קריעת ים סוף הוא הרבה יותר ברור וזכיר מאשר עובדות על ירידה של מפלס הים. ואם זה קרה כשפרעה קיבל החלטה אחרי 10 מכות, אז זה בכלל טוב.
האם כש WeWork קרסה סיפרו לנו על על המודל העסקי הבעייתי שלהם?
לא, סיפרו לנו בעיקר על המסיבות והחשיש של אדם נוימן.
כי רוב האנשים לא מבינים במודלים עסקיים, הם כן מבינים באנשים.
אם אתם צריכים להציג רעיון או לשכנע מישהו, אפשר לתת לו את העובדות, אבל לפני זה ספרו לו סיפור על מישהו שקרה לו משהו וקיבל החלטה כדי שהמצב יהיה שונה.
אחרת אנחנו לא מבינים ולא קונים את זה.